We are the bad guys - IDF remembrance day thoughts.

We are. We are the bad guys

but still - 60 years ago, the UN decided that this land should be divided into 2 countries, we agreed, and they started a war against us.

(http://en.wikipedia.org/wiki/United_Nations_Partition_Plan_for_Palestine)

We are the bad guys and yet - Hammas executes people who do not agree with them in the middle of the street with no trial at all.

(http://video.google.com/videoplay?docid=-6116540553757532725#)

http://www.youtube.com/watch?v=1xisp2gys6o

We are the bad guys, but they fire missiles into southern cities, hitting pure civilian targets.

http://www.youtube.com/watch?v=MRz3nHwgjHY

We are the bad guys - we also shoot civilian targets. but we fire back to places where rockets were launched from. they launch rockets from within villages, using the people around as human shield.

http://www.youtube.com/watch?v=g0wJXf2nt4Y

We are the bad guys - but yet, every time someone dies in Israel the country weeps, and they give out flowers and candies to celebrate the death of the other.

http://www.youtube.com/watch?v=AERB1zNoar8

http://www.youtube.com/watch?v=37g37ZF1onM

We are the bad guys. but I was raised to hope that one day there will be peace, and that my children will not have to go to the army, and they teach their children to fire guns in summer camps.

http://www.youtube.com/watch?v=9g6UsYGCB2g

http://www.youtube.com/watch?v=4wiBwQ9fiho

http://www.youtube.com/watch?v=3lCQ_YsLbd4

We are the bad guys, but each and every one of the prisoners we hold is supervised by the UN and gets at least a monthly visit by his family. Gilad Shalit is not supervised by anyone, and hasn't seen his family for 4 years.

We are the bad guys. people died in ambulances because soldiers insisted to thoroughly check the ambulance. but they used ambulances to hide bombs in the past.

http://www.youtube.com/watch?v=Akuv_TFIoOY

We are the bad guys, but the Gaza strip gets fuel, electricity and water from Israel.

We are the bad guys, but they keep saying that all the Israelis should be thrown to the ocean, and that the "Zionist entity" will be destroyed.

We are the bad guys, but they got hundred of millions of Euros aid, and used it all to try and destroy Israel (and some leaders just took it to themselves) instead of building a good Palestinian country that will thrive.

So yeah. there are a lot of bad things happening. there are always bad people, we are not pure, and war brings evil.

But the people all around the world keep saying that we are the bad guys. so how come I feel like a bad guy?

רשע וטוב לו? גבולות גזרה

האם קיים צדק?

לאחרונה יצא לי לחשוב על צדק ושכאלה...

האם אנחנו מקבלים את מה שמגיע לנו? האם זה לגמרי אקראי?

אני יודע שאין הנחתום מעיד על עיסתו. אבל אני לא נחתום,ולכן אין לי בעיה - סה"כ - נראה לי שאני בסדר.

ובכל זאת, לפחות בכמה תחומים, אני מכיר כמה אנשים שהולך להם יותר טוב מלי, על חלקם אני יכול להגיד שאני למאין שמגיע להם יותר מלי (פה אתם יכולים לשאול מי אני שאשפוט, אבל תראו בהמשך - שזה בכלל לא רלוונטי).

אז למה?

אין ספק שבשביל להמשיך ולתפקד כחברה אנחנו צריכים להאמין ברמה כזו או אחרת בקיומו של צדק.

למה שנשמור על החוק או נעזור לזולת אם אין שום תגמול בזה? סה"כ האדם הוא חיה אגואיסטית בבסיסו.

[אגב - לא למדתי מעולם פילוסופיה, אבל אין לי שום ספק שנושא הצדק הוא נושא שנטחן מכל צד כבר אלפי שנים]

השאלה הזאת עלתה יפה בספר איוב - צדיק ורע לו? (וואוו כמה שהמורה שלי לתנ"ך היתה גאה בי עכשיו אילו ידעה מה כתבתי)

אז אני מניח שהרבה אנשים חשבו על זה לפחות פעם אחת. הייתי בסדר ונדפקתי - למה זה מגיע לי?

מחשבות כפירה

לאחרונה התחילו לי מחשבות כפירה.

האם זו לא התקטננות?

ניקח אותי לדוגמא (נו - מה לעשות - זה מה שאני מכיר) - יש לי מקצוע טוב, אני מסודר כלכלית (לא מליאן, אבל בטח לא מסכן), אני בריא ויש לי משפחה שאוהבת אותי.

אז האם אנחנו אמורים לצפות ש 100% ממה שאנחנו רוצים יקרה כמו שאנחנו רוצים?

ויותר מזה - מה גבולות הגזרה שבהם אנחנו מצפים שיהיה רשע ורע לו?

נניח ומישהו שאנחנו מכירים, ולא כ"כ מעריכים היה עושה משהו רע וכתוצאה מכך נזרק מהדירה בתל אביב ונאלץ להסתפק בדירה ברמת גן.

הצדק יצא לאור! היינו צורחים לשמיים!

באמת? אבל האם הוא יותר צדיק מאותו אדם שגר מראש ברמת גן כי לא יכל להרשות לעצמו דירה בתל אביב?

או יותר צדיק מזה שגר בשדרות ונפל לו גראד על הבית?

אז האם אנחנו מצפים ל"צדיק וטוב לו" רק בתוך תחום העיר שלנו? אולי רק בין אנשי המקצוע שלנו? אולי רק בתוך מקום העבודה שלנו? או השכבה הסוציו-אקונומית שלנו?

ובוא נרחיק עוד יותר - האם אדם פלוני (ורשע) שרימה ולכן ירד מנכסיו ונאלץ לגור בדירה קטנה בקרית גת יותר צדיק מילד שנולד בפרו או באפריקה ויגור כל חייו בבית חימר ללא חשמל?

אז באיזה צדק אנחנו מאמינים? ועד כמה אנחנו מוכנים להסתכל על התמונה הגדולה?

המסקנה היחידה שאני הצלחתי להגיע אליה היא שכנראה שאין צדק אחד לכולם.

ובכל זאת - נאלץ לשמור על החוק ולעזור לזולת. סתם ככה - כי אנחנו יודעים שככה יהיה יותר טוב לאנושות.

ושהצדק ישאר למי שמאמין בו.

מחשבות על יום כיפור

זה נכון שאני לא דתי, ואולי יש אספקטים של יום כיפור שאני לא לחלוטין מבין. אבל אני ארשה לעצמי לכתוב את מה שאני חושב בכל זאת.

אז מה אני בכלל חושב על יום כיפור

אין ספק שיהודים היו טובים בהרבה דברים מאז ומעולם.

שיווק, לעומת זאת, אף פעם לא היה אחד מהם.

אפשר לראות את זה יפה מאוד היום, איך הרשות הפלסטינאות שבקושי מצליחה להחזיק מרשם אוכלוסין מנקנקת את ישראל בשיווק העצמי שלהם (אוי אנחנו מסכנים והם כל כך רעים).

אבל זה לא חדש - זה ככה כבר הרבה שנים. לפחות 1600 שנה זה ככה.

חבורת האנשים שהמציאה את הנצרות ידעה כבר אז שהרבה יותר קשה לשווק דת שצריך לצום בה 6 פעמים בשנה (ובעוד שבוע אסור לאכול לחם) מאשר דת שבה מחפשים ארנבים משוקולד ומקבלים מתנות מתחת לעץ אשוח (טוב, אפשר להניח ששתיהן תוספות מאוחרות כי - א. לא היה אז שוקולד, ב. לא ראיתי יותר מדי עצי אשוח פה בארץ, והנצרות התחילה כאן, אבל הבנתם את הרעיון הכללי).

ובכל זאת - למרות שכל פעם שאני מספר למישהו מהעולם שאין לנו חג מולד הוא נורא מרחם עליי, ולמרות שיום כיפור זה בהחלט לא מגניב כמו חנוכה, אני עדיין אוהב אותו.

יש בו משהו קסום, שאולי מזכיר קצת דתות מהמזרח. הרעיון של לנקות את הנפש מהחטאים ע"י צום. אולי זה נשמע מטופש - אבל יש בזה רעיון יפה בעיניי.

אולי זו הסיבה שבגללה אני צם (וזה הרגע שבו אני אאלץ להזכיר שוב שאַנְטוֹנִים למילה צום היא לא "שימוש בחשמל" ולכן אני מרשה לעצמי להגיד שאני צם למרות שאני משתמש במחשב).

ואולי סתם כי אני יהודי וזו המסורת.

לנסוע באוטו ולשמוע רדיו

אני חושב שיש בלבול בשנים האחרונות בקשר ליום כיפור.

יום כיפור הוא לא אחד מארבעת הצומות שקשורים לחורבן בית המקדש (ותודה לבר אילן שהביאוני עד הלום).

יום כיפור הוא אמנם צום, ולא לאכול זה באמת דבר עצוב בשבילי, אבל ברמה הלאומית שלו - זהו חג - זה חג שבו אנחנו מתנקים מהחטאים ונהיים טהורים, והוא חג שמח. כן - מותר להגיד חג שמח על יום כיפור - הוא לא יום אבל.

אפשר לומר שהוא מהול באבל כי בכיפור 73 התחילה מלחמה שבה נהרגו הרבה אנשים. אבל במלחמת העצמאות נהרגו כמעט פי שלושה חיילים. ולא זכור לי שאנחנו מציינים את זה כיום אבל מיוחד. אז מה? כשאנשים מתים זה עצוב רק כשלא ניצחנו ניצחון גורף? קשה להאמין, וכנראה שאין קשר למלחמה.

ובכל זאת אם תפתחו גלגל"ץ בבוקר יום כיפור תוכלו לשמוע את פס הקול המוכר כ "שירי פיגועים 1997, המיטב".

אז נכון שאמורים להתענות ביום כיפור, ויש בזה מן העינוי. אבל יש לי תחושה שכמה דברים בתפיסת החג התעוותו לאחרונה.

כבר אמרתי - אני לא דתי, ואולי אני לא מבין הכל עד הסוף.

אבל פה דווקא נראה לי שאני צודק.

ולכן נשאר רק לאחל - חג שמח.

שפעת החזירים ואני - הסיפור המלא

אז במקור הבלוג הזה נפתח רק בכדי שיהיה לי מקום אחד שבו אוכל לפרסם את הסיפור האישי שלי בכל טירוף שפעת החזירים.

ההתחלה

סיפורנו מתחיל ב 28 במאי 2009, היום בו נחתתי בישראל אחרי שנסעתי לארה"ב מטעם העבודה, או אולי יותר נכון להגיד - ה 29 במאי - יום שישי שלמחרת, שבו הלכתי עם זוג חברים לים.

ואולי כדאי שלפני שאתחיל ברצף המלא, מכיוון שכבר עבר זמן מאז, שאזכיר שכל זה התרחש כששפעת החזירים היתה דבר חדש והבהלה סביבה היתה גדולה.

אז איפה היינו? אה כן - בים.

טוב - בעודי יושב לי על החוף מתקשר אלי גיא, חבר מהעבודה. בתחילה חשבתי שמדובר בשיחת 'ברוך השב' רגילה. "שמעת בחדשות?" הוא שואל אותי. לא. לא שמעתי. "זיהו חולה בשפעת החזירים על הטיסה שלך".

כמובן שהייתי בטוח שהוא מנסה לעבוד עליי. מיד כשחזרתי הביתה נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי. ואכן כך - מכל הטיסות ביום שמגיעות לארץ - בדיוק על שלי מצאו חולה בשפעת החזירים. נהדר.

לחץ ראשוני?

כמובן - כמו כל אדם חסר אחריות, גם אני הולך לים וכמעט לא שותה, ולכן בשילוב עם הג'ט-לג חזרתי מהים עם כאב ראש. ידעתי, או לפחות רציתי לדעת, שכאב הראש נבע מזה, אבל כשמשלבים כאב ראש עם הידיעה שמצאו על הטיסה שלך חולה בשפעת החזירים הפאניקה מתחילה לחלחל... וכשמדובר בסוף שבוע כשאתה יודע שהרופא שלך לא עובד - זה מלחיץ יותר.

מיד התקשרתי למוקד של קופת חולים לברר מה קורה במקרה ואני אחוש לא טוב במהלך הסופ"ש, ואמרו לי בפירוש - אם יש חום גבוה או סימפטומים של שפעת - לגשת למיון.

אוקיי.

אפשר להירגע - סוף השבוע עבר, כמובן, בסדר גמור. (פעם הבאה - לשתות יותר מים)

כמובן - אסור לספר כלום לאמא - שלא תילחץ...

וכך התחיל לו היום הגדול

ביום שלישי בבוקר הגעתי לעבודה כרגיל, או אולי כמה דקות מאוחר כי שלומי, חבר אחר, כבר היה בעבודה. ברגע שהוא ראה אותי הוא שאל - "יש לך דלקת עיניים?". "לא" עניתי לו מייד. כמובן שלא! למה שתהיה לי דלקת? לטענתו העיניים שלי אדומות.

טוב נו - בוקר - למה אפשר לצפות כבר?

אחרי העבודה הלכתי לאוניברסיטה, ומשם הלכנו לשבת בבית קפה - אני ושני חברים שלומדים איתי - אחת מהם - בחורה בהריון.

עד שחזרתי מבית הקפה העיניים כבר גירדו לי מ-מ-ש.

והסיבוב מתחיל

כמי שמורגל בדלקות עיניים - ידעתי שצריך מרשם רופא ושרופא אין - ולכן - בצורה הרגועה ביותר החלטתי לגשת מיד לסופר-פארם (לפני שסוגרים - כבר 21), לקנות סטילה בשביל להרגיע את העיניים - ולמחרת (אם עדיין יגרד) לגשת לרופא.

הלכתי לסופר-פארם הקרוב לביתי וביקשתי, כאמור, סטילה. "בשביל מה?" שואלת אותי הרוקחת (לעיניים - כאילו - דהההה). סיפרתי לה על ההחלטה שלי.

"זה לא יעזור לך. יש לך דלקת עיניים, את צריך לראות רופא" ענתה אחרי הסתכלות קצרה בעיניים.

"אבל אין רופא עכשיו" אמרתי לה.

"דווקא יש - יש כאן ברחוב לי מרכז שעובד עד חצות"

יופי - נשמע טוב... זה ממש ברחוב ליד! החלטתי ללכת לרופא...

הגעתי למרפאה. במרפאה ישבה פקידה משועממת שדיברה עם עוד מישהו משועמם יותר. זה הרגע שבו גיליתי שביקור בשעה כזו עולה 70 ש"ח. טוב - אני כבר פה - שילמתי.

מסתבר שהגבר המשועמם שדיבר עם הפקידה הוא הרופא...

סיפרתי לרופא על הביקור שלי בסופר-פארם. הוא התסכל עליי וקבע - "כן. יש לך דלקת עיניים", ואז ביקש לעשות כמה בדיקות סטנדרטיות רק לוודא. אתם יודעים - "תרים חולצה", "פה גדול" כאלה דברים.

טוב - הרופא מתיישב ואומר לי - "יש לך סימפטומים של שפעת".

זוכרים את הפאניקה מקודם? הנה היא שוב מגיעה.

בצורה שקטה ומסודרת אמרתי לו - "אתה צוחק עליי נכון?"

כשהתברר שהוא לא צוחק - סיפרתי לו שהייתי על טיסה שבה מצאו חולה שפעת החזירים, ועל השיחה עם המוקד של הכללית.

משום מה הפנים שלו החווירו טיפה.

הרופא מתיישב ומוציא מתחת לשולחן חוברת מיוחדת שהוא קיבל בדיוק למקרים כאלה.

ואז הוציא הפניה ואמר "אני שולח אותך למיון"

אחרי שהוא נתן לי את ההפניה שאלתי אותו - "אבל מה עם מרשם למשחה לדלקת העיניים?"

- "ידאגו לך שם במיון להכל, אל תדאג".

וכך יצאתי מהרופא.

בדרך הביתה הייתי צריך להחליט לאיזה בית חולים ללכת - בלינסון? איפה שאני מכיר את האיזור קצת ויודע איפה לחנות, או איכילוב - איפה שיש סיכוי שמישהו יבקר אותי? כמובן שאיכילוב.

מה שהלחיץ אותי יותר מהעובדה שאני עלול להישאר במיון היתה העובדה שבכמה ימים שהייתי בארץ מאז הטיסה הספקתי להיפגש עם 2 נשים בהריון. חכם מאוד מצידי...

וכמובן - עדיין לא מספרים להורים שום דבר. אמא סתם תילחץ.

בדרך למיון

חזרתי הביתה. לקחתי לפטופ איתי, למקרה שאני אצטרך להישאר שם בלילה (יותר חשוב מתחתונים, לא?) התקשרתי לכללית שוב לוודא שאני יכול ללכת למיון בלי לשלם 500 שקל ונסעתי.

כשהייתי באוטו התקשרה אליי מיכל - בחורה שהייתי אמור לצאת איתה וכל פעם לא יצא לנו לדבר. זאת בהחלט שיחה מרשימה בתור שיחת היכרות - "תשמעי - אני בדרך למיון - יכול להיות שיש לי שפעת החזירים".

כשהגעתי לאיכילוב גיליתי שחניה של יום אחד שם עולה 55 ש"ח (לעומת 15 בבלינסון) והתחלתי כבר לחשוב מי יכול לבוא ולקחת משם את האוטו אם אצטרך להישאר... מה חשבתי לעצמי - חניה ותל אביב זה שני דברים סותרים...

בכל מקרה -

הגעתי למיון וראיתי שלט גדול 'אם אתה חולה במחלה חומית וחזרת ממקסיקו או ארה"ב בשבוע האחרון הודע מיד לקבלה'. חיכיתי יפה בתור וכשהגיע תורי - הצבעתי על השלט ואמרתי לה - "תני לי כזה בבקשה".

הפקידה הסתכלה עליי במבט מוזר. נתתי לה את ההפנייה. משום מה גם היא החווירה קצת. היא פתחה עיניים גדולות, לקחה צעד אחורה, אמרה לי "חכה פה" והלכה לעשות משהו מאחור.

אחרי מספר שניות היא חזרה עם מסיכה לפנים (כמו של מנתחים או חולים נוראיים) הושיטה לי אותה ואמרה לי - "שים את זה וחכה בחוץ עד שיגיע רופא".

טוב - מחויך משהו שמתי את המסיכה (תודה לאל אין שום הוכחה לזה) ועמדתי מחוץ למיון, מביט לכיוונה.

כשראתה אותי סימנה לי עם היד להתרחק עוד יותר. נאלצתי לעבור את הכביש שמוביל למיון ולעמוד ליד המחסן שיש מחוץ למיון. רק אני והמסיכה.

אחרי כמה שניות - אחד השומרים בכניסה שכנראה הבין שאני עומד להמתין שם כמה זמן, וידע שאין שם איפה לשבת לקח כיסא גלגלים והביא לי - "כדי שתוכל לשבת בינתיים". בהחלט מחווה יפה.

עכשיו אני רוצה רגע לעצור את רצף הסיפור ולתת לכם זמן לתאר את התמונה.

מעבר לכביש של המיון. יושב בחור צעיר (אני!) על כיסא גלגלים, עם מסיכה על הפנים. אני די בטוח שכל מי שנכנס למיון וראה אותי אמר לעצמו "מסכן, אני נותן לו שבוע".

גזר הדין

טוב - מזל שהאייפון היה איתי. העברתי את הזמן במשחקים עד שהגיע רופא של המיון.

אחרי בערך 20 דקות הופיע רופא. סרקסטי כמו שרק רופא שקיבל משמרת לילה יכול להיות. הסתכל עליי טיפה, שאל כמה שאלות ואמר לי - "יש לי חדשות רעות, כנראה שאין לך שפעת החזירים".

"אחלה" אמרתי לו - "אבל מה עם הטיפות לדלקת העיניים? אמרו לי שיתנו לי כאן, סך הכל - מזה הכל התחיל!"

"אין בעיה - נשלח אותך לרופא עיניים תורן".

בכיף - בבניין ליד, קומה 5 (אולי 6 מי זוכר?) נמצא רופא העיניים.

רופא העיניים והסוף

טוב - עליתי לרופא העיניים ודפקתי על הדלת. כמובן שהוא לא כ"כ הבין למה שמישהו יגיע אליו בשעה כזאת למיון, ולכן אמרתי לו - "היה חשד שיש לי שפעת החזירים, אבל כנראה שלא - אבל יש לי דלקת עיניים"

נחשו מה? גם הוא החוויר טיפה. "חכה רגע בחוץ" הוא אמר לי, ומיהר להתקשר לרופא שבדק אותי לבדוק למה הוא מעמיד אותו בסיכון כזה באמצע הלילה. חבל - בחור צעיר.

אחרי שהרופא הראשון הבטיח לו שאין לי שפעת החזירים - הוא נתן לי להיכנס והתחיל בסדרת בדיקות מקיפה.

אחרי מספר דקות של בדיקות הוא אמר לי - "אני הולך לשים לך חומר זרחני בעייניים"

(או-או, חשבתי לעצמי - זה נשמע כאילו הוא מצא שם משהו לא טוב). ומי שמכיר אותי - יודע שעיניים זה עניין רגיש אצלי...

אחרי עוד כמה דקות של בדיקות והמהומים שלו ("הממממ...." "המממממ....") הוא אמר לי -

"תשמע - לא יודע מה להגיד לך - אין לך דלקת עיניים" ואז הציע לי, כמובן, לקנות תרופה שתרגיע את האודם בעיניים.

לא צריך מרשם בשביל כזה דבר - סטילה יספיק פה....

בערך ב 00:30 חזרתי הביתה.

וכך, תוך שלוש שעות, עברתי להיות מאדם שסתם מגרד לו בעין, למישהו עם דלקת עיניים, לחולה בשפעת החזירים וחזרה לסתם אדם שמגרד לו בעין.

מזל שלא התקשרתי להורים - אמא הייתה נלחצת :)

The End.

וכך זה מתחיל

המון אנשים כותבים המון דברים באינטרנט.

כ"כ הרבה טקסט מסתובב לו במרחב האניסופי והלא ברור הזה.

אני שואל את עצמי - האם מישהו קורא את כל מה שכותבים?

אם מישהו יספר בבלוג שלו על עץ שנפל ביער, ואף אחד לא קורא את הבלוג שלו - האם זה יעשה רעש?

ובכלל - מי מחליט אם אתה ראוי לכתוב או לא. אם מה שאתה כותב מעניין מישהו?

לכתוב בלוג (בלי ללוות את זה ביחסי ציבור) זה קצת כמו לכתוב למגירה ואז להוציא את כל השידה החוצה, כדי שהאלטה-זאחן יקח אותה.

יש סיכוי שמישהו יעבור במקרה, יראה את השידה ויקח אותה. אולי הוא יסתכל על הדפים ויזרוק אותם ישר. יש סיכוי שהוא יקרא אותם.

יש סיכוי שהאלטה-זאחן יגיעו ראשונים.

האלטה-זאחן לא קוראים דברים כאלה..

אז אולי כל העניין בלכתוב בלוג הוא בעצם דרך חדשה לכתוב יומן. משהו שאתה כותב בעצמך בשבילך ורק אתה תקרא.

ואולי לכתוב בלוג זאת דרך טובה להוציא דברים החוצה. לעשות ונטילציה.

גם אם זה באמת המקרה - אני מאמין שזה שווה את זה.

וכך זה מתחיל.